אלרגיה וגיל ההתבגרות

17.10.17

לפני כמה שבועות הלך לעולמו ג'ייקוב מקדונדלד, נער אמריקאי בן 15 לאחר שלקה בהתקף אנפילקטי כתוצאה מחשיפה לבוטנים. בתור אמא לילד אלרגי, אין דרך קלה לעכל חדשות כאלה, זה מזעזע, עצוב ומפחיד.

כשאני קוראת על מקרים כאלה אני תמיד מנסה ללקט כמה שיותר פרטים ולהתחקות אחר אותו האירוע, בעיקר כדי ללמוד מה לא לעשות. במקרה של ג׳ייקוב, מצאתי מספר פרטים בודדים: הוא אכל עוגייה שהכילה בוטנים כששהה בבית של חבר. כעבור שעה הוא חזר הביתה והחל להקיא. אמו הזריקה לו אפיפן ולאחר מכן פונה למיון. בחלוף מספר ימים שבמהלכם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, מת ג'ייקוב כתוצאה מנזק בלתי הפיך שנגרם ללב ולריאות.

קראתי שגיל ההתבגרות זהו הגיל הבעייתי ביותר בקרב אוכלוסיית האלרגיים למזון, ושרוב מקריי המוות המתועדים הם בקרב בני נוער. כשחושבים על זה, זה בכלל לא מפתיע שכן זהו הגיל שבו נערים ונערות מתחילים לקבל החלטות בעצמם וחשופים ללחץ חברתי בלתי פוסק. בשלב זה של חייהם המעורבות שלנו כהורים מצטמצמת, שכן הליך ההתבגרות והעצמאות של ילדינו מחייב אותנו "לשחרר" מעט ולהתחיל לסמוך עליהם.

נדב שלי רק בן 3 אבל אני כבר חושבת על זה. אומנם החיים עם ילד אלרגי בן 3 אינם פשוטים, אבל אני יודעת שאני שולטת על כמעט כל דבר. כשהוא יגדל, אצטרך לסמוך על זה שהוא יקבל את ההחלטות הנכונות בעצמו. אני מלאה בשאלות: איך הוא יצא לאכול עם חברים? איך יצא לטיולים בבית הספר ובתנועת הנוער? איך ישרת בצבא? בכל פעם שאני רואה ילדים יותר גדולים מסתובבים בשכונה שלנו לבד, אני תוהה - האם נדב שלי יוכל לעשות את זה? איך בגיל 8 הוא ישחק כדורגל עם חברים בחצר בלי שאשגיח עליו? האם הוא יכול בכלל לחיות חיים ״נורמלים״?אני מאוד מקווה שהתשובות לאותן שאלות הן חיוביות.

החלטתי שלא אתן לאלרגיה לנהל את החיים שלנו ושאלמד את נדב איך מוטב להתנהג כדי לשמור על עצמו. טסתי עמו מספר פעמים לחו״ל, התארחנו בבתי מלון ובצימרים בארץ, אכלנו במסעדות, שיחקנו בג׳מבורי ובגני שעשועים, נכחנו באירועים משפחתיים ובמסיבות ימי הולדת של חברים.

בעיני, ההתנהלות הזאת הכרחית כדי שנדב יכול לחיות חיים ״רגילים״ וכדי שילמד איך להתנהג בכל סיטואציה שבה יתקל כשיהיה בגפו. כשאנחנו הולכים למסעדה הוא שומע אותי שואלת את המלצר שאלות ולאט לאט הוא ילמד בעצמו אילו שאלות לשאול ואיך להחליט אם לאכול אם לאו. הוא ילמד מה הוא יכול לעשות ומה לא, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

אני יודעת שלא כל הורה לילד אלרגי מרגיש כמוני ואני מבינה את זה. היה דרוש לי זמן עד שצברתי די אומץ לקחת את נדב למסעדה - אם הוא לא ילמד ממני, ממי הוא עוד ילמד? כשימצא את עצמו בעוד 10 שנים יושב במסעדה עם חברים, האם יהיה לו את הביטחון לשאול את השאלות הנכונות ולבחור משהו בטוח עבורו? האם ידע להסביר על האלרגיות שלו אצל חבר או בטיול שנתי?

אני כבר מתחילה להרגיש את תוצאות ה״עבודה״ שאני עושה עם נדב. כשהוא רואה אוכל בחוץ או שמישהו מציע לו לאכול דבר מה הוא שואל אותי האם זה מתאים לו והאם ״זה עלול להכיל בוטנים?״ במרכול השכונתי הוא כבר יודע להצביע על חטיפים שאסורים לו. הוא לא מתבייש באלרגיה שלו וגם אומר לחברים שאסור לו במבה.

המוות של ג׳ייקוב הוא תזכורת ועדות מזעזעת על הפוטנציאל הקטלני של אלרגיות למזון, במיוחד בקרב בני נוער. הלוואי שבשנה החדשה לא נשמע יותר על מקרים כאלה. שתהיה לכולנו שנה טובה, מתוקה ובטוחה.