הופעת אורח: שרה טאטל-סינגר במאמר דעה בועט על אלרגיות למזון

13/09/2016

לפני כמה ימים נתקלתי במאמר של שרה טאטל-סינגר המדהימה (כתבת אמריקאית שחיה בישראל). שרה כותבת על החוויה שלה בתור אמא לילד שאינו אלרגי, ומה הורים אחרים צריכים לעשות כדי לשמור על ילדים אלרגיים. לשרה יש חברה שבנה סובל מאלרגיה מסכנת חיים לאגוזים. מה שהניע את שרה לכתוב, היה סיפור שסיפרה לה אותה החברה על אמא בכיתה של בנה, שהביאה עוגת יום הולדת עשירה באגוזים למסיבת הכיתה בידיעה שנמצא שם ילד אלרגי.

מיותר לציין עד כמה התרגשתי לקרוא מאמר דעה עם כל כך הרבה תשוקה ורצון לעשות טוב. ברור לי שרוב ההורים פשוט לא מבינים. רוב ההורים פשוט לא יודעים שפירור קטן של במבה יכול להרוג את ילידנו. הם אולי חושבים שאנחנו מגזימים, אבל שרה לא. שרה מבינה.

באישורה, אני מצרפת את המאמר שלה מתורגם לעברית. המאמר בשפת המקור (אנגלית) נמצא כאן:

 Dear parents: Don’t be @$$holes about food allergies

הורים יקרים: אל תהיו בני-ז**** לגבי אלרגיות למזון

מאת: שרה טאטל-סינגר. תרגום: אלי קשקש

הבן שלי למד את אחד השיעורים הטובים בחייו עוד כשהיה בן שלוש.

הוא היה בגן בישראל, במקום שבו ילדים אוכלים מהרצפה ומלקקים את הקירות, ואלרגיות למזון אינן נפוצות כלל.

היה ילד בכיתה בשם יוני*, ילד קטן ומתוק שעיניו שחורות כפחם, עם החיוך שובר לב. יום אחד יוני הפסיק לנשום בזמן שאכל קוטג׳.

הפנים שלו התנפחו, השפתיים שלו הכחילו ורק באורח נס הוא הספיק להגיע לבית חולים בזמן. הוא היה, ועודנו בסדר.

מאותו הרגע לא היו מוצרי חלב בכיתה. לא חלב, לא שוקו, לא קוטג׳, לא גבינת צהובה ולא יוגורט.

תבינו, אנחנו בישראל וזה ביג דיל: זו ארץ זבת חלב ודבש, ומוצרי החלב פה טעימים בטירוף.

הגן החליט בצדק שכדי לשמור על הילד הקטן הזה, הכיתה תהיה נקיה ממוצרי חלב. נקודה. סוף סיפור.

אבל, זה לא היה הסוף. זה לא נגמר שם כי הגננת ישבה עם כל הילדים הקטנים כולל עם הבן שלי (ככה אני יודעת מזה), ודיברה איתם על אלרגיות למזון. היא סיפרה גם לנו ההורים וביקשה מאתנו להמשיך את הדיאלוג עם ילדים.

בשנה הזאת וגם בשנה שלאחריה, כל הילדים שמרו על הילד הקטן עם האלרגיה לחלב.

כשיום ההולדת של הבן שלי הגיע והייתי צריכה להביא עוגה הוא עמד שם, רק בן שלוש ונופף באצבעו התריע והזכיר ״אסור לשים חלב בעוגה!! חובה לשמור על יוני!״

(אני כמובן זכרתי, אבל כל כך אהבתי שהוא זה שהזכיר לי).

הוא עדיין זוכר את זה למרות שהם כבר לא באותה הכיתה, אבל הוא ידע שהיתה זו אחריותו לשמור על יוני יחד עם כל בני הכיתה.

ילדים מדהימים.

הם מסוגלים לגלות כל כך הרבה אמפטיה.

וככה זה צריך להיות.

אבל הורים? שאלוהים יעזור.

בואו אספר לכם מה קרה.

לחברה שלי יש ילד עם אלרגיה רצינית לאגוזים.

הוא בן שמונה והוא חי עם זה כל חייו.

המורה יודעת. ההורים יודעים. כולם יודעים.

אבל איזו אמא בת ז*** הביאה עוגה לכל הכיתה. עם אגוזים.

האם אתם מבינים מה יכול היה לקרות לו?

האם אי פעם הרגשתם תחושה של צריבה נוראית על כל הפנים, חזה, הבטן והרגליים שלכם?

האם אי פעם נחנקתם מהלשון שלכם?

דמיינו שאתם עוברים את זה ואתם רק בני שמונה. דמיינו שאתם יודעים שהיה אפשר למנוע את זה.

דמיינו שאתם ההורים של הילד הזה. אתם רוצים שהילד המתוק שלכם יכול לחיות בעולם, אבל זה לא כל כך פשוט כי מה אם הילד שלכם נחשף לאלרגן? מה עם הפירור הכי קטן יכול לגרום לו לשוק אנפילקטי? דמיינו שרק נשימה אחת מאותו אלרגן עלולה לגרום לו לחנק.

ואז איזו אמא, אותה האמא שבנה נמצא באותה הכיתה עם הילד שלכם יותר משנה ומכירה את העניין, מביאה עוגה עם האלרגן?

בכל אופן, המורה היתה מדהימה, והיא אמרה לאותה האמא להוציא את זה מהכיתה מיד.

והתגובה של האמא? ״הוא לא יכול לאכול משהו אחר?״

תראו. אני לא בן אדם אלים. אני מעדיפה שיחה ואת דרך הפשרה.

אבל עכשיו? אני רוצה לסתור לאותה האמא.

אתאר זאת בפשטות:

לילדים מסויימים יש אלרגיות.

זאת לא אשמתם.

זאת לא אשמת ההורים שלהם.

זו לא אשמתו של אף אחד.

זה פשוט ככה.

בתי ספר עושים הכל כדי להתריע בפניכם אם יש ילד בכיתה עם אלרגיה למזון.

זה רלוונטי כי אפילו פירור קטן של אלרגן יכול להרוג את הילד הזה או לגרום לו להיות מאוד מאוד חולה.

ואם זהו המקרה, אז אתם לא יכולים לגלגל עיניים, ולהתלונן על זה שהיה כל כך הרבה יותר קל אם יכולתם לשלוח את הילד שלכם עם סומסום, ביצים, בוטנים, חלב או כל אלרגן אחר, ולפטור את עצמכם באמרה שהילד האלרגי יכול לאכול משהו אחר.

אינכם יכולים לעשות את זה.

כי מה שלא נוח לכם באותו הרגע זה כל החיים של מישהו אחר.

אל תהיו בני ז**** לגבי זה.

אל ״תשכחו בטעות״

ותעשו את מה שהגננת של הבן שלי עשתה בזמנו: לעודד את הילדים לשמור על הילד האלרגי, ולגרום להם להבין שזה גם תפקידם.

אם הילד שלי וחבריו לכיתה למדו את זה בגיל שלוש תאמינו לי, כולם יכולים.

הרי כבר נאמר – כל ישראל ערבים זה לזה.

*השם שלו לא באמת יוני