בשבוע שעבר התקיים דיון בכנסת לגבי ילדים אלרגיים במערכת החינוך. סמנכ״ל משרד החינוך, אריאל לוי, הודיע שבכיתות שבהן נמצאים ילדים אלרגיים, תנתן הנחיה לאסור כניסה של האלרגן לכיתה.

זו החלטה מבורכת ואני שמחה מאוד שמשרד החינוך פועל למען ילדים שסובלים מאלרגיה מסכנת חיים. ואולם, לדעתי הדרך עודנה ארוכה: על משרד החינוך לאפשר הצמדת סייעות עבור ילדים בכיתה ג׳ ומעלה, להעניק לצוות החינוכי בגני הילדים ובבתי הספר הדרכות מקצועיות ותכופות לטיפול מידי ונכון במקרה שבו ילד חווה התקף אנפילקטי, לרבות שימוש נכון במזרק אפיפן ועוד. 

בסמוך לאחר נעילת הדיון בועדת החינוך בכנסת התפרסמה ב- Ynet כתבה שסיקרה את הדיון בועדה (ראו לינק: ״בלי שוקו וחמאת בוטנים: מחדדים הנחיות לכיתות עם תלמידים אלרגיים"). הכתבה שהתפרסמה בדף הבית זכתה לתהודה די רחבה ומטבע הדברים נכתבו לא מעט טוקבקים. לומר שהזדעדעזתי למקרא חלק גדול מהטוקבקים, זה אנדרסטייטמנט. לא האמנתי שהודעה כתובה אחת יכולה לאצור בתוכה כמות כה גדולה של רוע, כל כך הרבה בורות ומידות בלתי נסבלות של חוסר סובלנות. התעצבתי והתחלחלתי למקרא אותן תגובות, עבור נדב, ועבור כל הילדים האלרגיים שחיים בישראל (ובעולם).

בחרתי לצרף כמה דוגמאות של תגובות קשות במיוחד שקראתי (השגיאות במקור):

"הילדה לא הולכם לבית ספר בגלל רגישות לחלב?? מה היא מפחדת שיקפוץ לה דנונה לפה? היא כבר מספיק גדולה להבין שלא לשתות או לאכול אוכל של ילדים אחרים וזה הכל, למה כל הבית ספר צריך להיות בעונש?!"

״ילד בכיתה א לא צריך שום סייעת. אם הוא כשיר ללמוד לכתוב ולקרוא הוא אמור להבין שאסור לו לגעת בדבר כזה או אחר. מה ההבדל בין לא לאכול רעל לבין לא לאכול חלב? למה כל הסובבים צריכים להיענש ?? חינוך וזהו, לא להגזים.״

״אחד אלרגי לגבינה ואחד לנקניק ובסוף לא יאפשרו להכניס מזון??? סליחה בגלל ילד אחד לא יכול ל היות שימנעו מכיתה שלמה תזונה מגוונת. שהמדינה תדע לתת פתרון בצורה של סייעות או כיתות שלמות לילדים עם בעיות אלרגיה. אני לא אתן לאף אחד לשלול ממני את הזכות לשלוח את בני עם סנדווביץ גבינה לבית הספר. חוצפה!!!!״

״לדה בת 8 זאת ילדה עצמאית. ידה בת 8 אמורה להבין מה מותר לה ומה אסור לה. ילדה בת 8 צריכה להיות מוקפת חברים ולא להיות מסומנת עם סייעת. מה הפינוק המיותר הזה? ,יש ילדים שצריכים ..שיתעסקו במי שצריך. חאלס עם כל הפנוק הזה .״

אחטא לאמת אם אומר שהופתעתי. אני יודעת שקיים חוסר מודעות בנושא. אני יודעת שזה קשה לאחרים לקבל את העובדה שאסור להם להביא ממרח בוטנים, טחינה או כריך עם גבינה לבית הספר. אני יודעת שאני לא אוביקטיבית כי גיליתי את האלרגיה של נדב כשהוא היה רק בן שבעה חודשים, ולכן מעולם לא הייתי בנעליהם של אותם הורים "רגילים". הייתי מאוד רוצה להאמין שבמקרה כזה הייתי מתחשבת באחר.

אני יודעת שזאת לא אחריותו של אף אחד אחר חוץ ממני לשמור על נדב. אני צריכה לקבל החלטות נכונות עבור נדב ולשבצו במקומות הנכונים כדי שיהיה בטוח. עצם המחשבה על הצטרפותו של נדב בשנה הבאה  לגן עירייה ובהמשך לבית הספר מבעיתה עבורי. לשמחתי החוויה האישית שלי עם הורים אחרים היתה די חיובית שכן ברוב המקרים שבהם התעוררה איזושהי בעיה עם האלרגיה של נדב, הם הבינו והתחשבו במצבו. בעבר כתבתי שהגן של נדב נקי מבוטנים ומאגוזים וגם מחלב ומשומשום. לא שמעתי אף תלונה. זה אומנם לא פשוט ולעיתים מעט לא נוח עבור שאר ההורים, אבל בהחלט נסבל.

כפי שכתבתי לא פעם, התחלתי לנהל בלוג בנושא כדי ליצור פלטפורמה אינטראקטיבת עבור הורים לילדים אלרגיים, ועל מנת לשתף בחוויות שלי כאמא לילד אלרגי. אחרי שקראתי את אותם טוקבקים מרושעים ונחשפתי למידת הבורות בקרב האוכלוסיה, הבנתי עד כמה הכתיבה בבלוג חשובה. כאן, אנחנו יכולים להבין זה לליבו של זה, ולחזק האחד את השני, כאן אף אחד לא ישפוט אותנו ויאשים אותנו "בהגזמה" או ״בפינוק״. התקווה היא שיום אחד אף אחד אחר לא ישפוט אותנו.