קצת נעלמתי לאחרונה. לא כתבתי הרבה בבלוג ולא התמדתי בהעלאת פוסטים לפייסבוק או לאינסטגרם. אבל יש סיבה טובה, מבטיחה! אחלוק עמכם פרטים נוספים בזמן הקרוב.

שנתיים חלפו מאז שגיליתי שנדב שלי סובל מאלרגיה לבוטנים. בעבר כתבתי על אודות החשיפה הראשונה של בני נדב לאלרגן. הוא היה בן שבעה חודשים וטעם מעט חמאת בוטנים. הוא מיד האדים ושפתיו התנפחו. "טסנו" למיון של תל השומר שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה מביתנו, ומאז חיינו השתנו ללא הכר.

היום הזה היה כל כך מפחיד ומלחיץ. הייתי בסטרס והיו לי מיליון שאלות. למזלי הצלחתי לתאם תור לאלרלוג שבוע לאחר המקרה, ונדב עבר טסטים עוריים שאששו את החשש לאלרגיה. שאלתי הרבה שאלות. הלכתי הביתה ובכיתי (הרבה). 

כאמור, שנתיים חלפו מאז אותו אירוע, והרבה השתנה. נושא האוכל, שבעבר היה כל כך שולי הפך לדבר מרכזי, והדאגה לתזונה של נדב היא דאגה מתמדת.

למדתי הרבה בשנתיים האחרונות.

למדתי מהי אלרגיה ואיך אני, בתור אמא לילד אלרגי, צריכה להתנהג. למדתי שעם כל הקושי, ישנן צרות גדולות יותר, וחשוב לקחת דברים בפרופורציה. 

למדתי עד כמה חשובה תמיכה של משפחה וקרובים.

למדתי דברים חדשים על עצמי ורכשתי מיומנויות חשובות כמו אפיית עוגות אישיות לימי הולדת שנחגגים בגן של נדב, כי איני יכולה לסמוך על אף אחד אחר להכין עבורו ולמדתי איך לדבר על הנושא של האלרגיה מול הורים ומול צוות הגן אפילו אם זה לא תמיד נוח.

למדתי איך לשמור על נדב כשאנחנו מחוץ לבית ושאפשר לטייל בארץ וגם בחו״ל גם עם ילד אלרגי.

למדתי שחשוב לדבר עם הורים אחרים שגם ילדיהם סובלים מאלרגיות מסכנות חיים, אפילו אם זה רק במסגרת הרשתות החברתיות.

למדתי שהכתיבה מאוד עוזרת לי לבטא את הרגשות שלי.

יש לי עוד מה ללמוד ויש לי עוד דברים שאני צריכה להשלים אתם. אני רוצה להגיד לכם, במיוחד לאלה מכם שהאלרגיה חדשה עבורכם: זה הולך ונעשה יותר קל. הלחץ יורד ולומדים איך לחיות חיים נורמליים עם אלרגיה. 

ככה אני מרגישה לפחות בינתיים. נדב עדיין צעיר מאוד ואני יודעת שעומדים לפניי עוד לא מעט קשיים. למרות הכל, אני אופטימית שגם אתם אלמד להתמודד.